אישור תכנית מתאר, מקנה זכות לבעל המקרקעין או בעל זכות במקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים בה, לתביעת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). ככל שגובה הפיצויים שנוי במחלוקת או שמא לא מתקבלת החלטה בעניין, ניתן לערור בפני ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן: "הועדה") וזו רשאית למנות שמאי מכריע מטעמה. ניתן להגיש ערעור על החלטת הועדה לבית משפט לעניינים מנהליים. פסיקת פיצויים בתביעה מעין זו, נעשית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית").

נשאלת השאלה מהי גדר הסמכות של רשות שיפוטית באשר לפסיקת ריבית והאם התנהלותם של בעלי הדין מהווה שיקול לאי פסיקתה?

סמכות הרשות השיפוטית

תחילה, יש לציין כי ועדת הערר מהווה רשות שיפוטית, כהגדרת המונח בחוק פסיקת ריבית והצמדה ובהתאם לפסיקה. סעיפים 2 ו-3א לחוק פסיקת ריבית, נותנים מענה באשר לשאלת סמכות ועדת הערר וקובעים כי סמכותה של רשות שיפוטית לפסוק ריבית היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת בהתאם לנסיבות המקרה (עע"מ 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני, 38 (פורסם בנבו 30.5.16). כמו כן, נקבע כי הכלל הוא שיש לפסוק הצמדה וריבית ואי פסיקתם היא החריג לכלל. כלומר, ככל שהוחלט שלא לפסוק ריבית, מחויבת הרשות השיפוטית בהנמקה המציגה את השיקולים לקביעתה זו.

לעניין תקופת הריבית, סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית קובע כי תקופת הריבית תהיה לפי סעיף 2 ומיום שהחליטה עליו הרשות השיפוטית. לפיכך, ניתן להבין כי לוועדת הערר שיקול דעת הן באשר לפסיקת הריבית והן באשר לתקופת הריבית והכל בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. אם כך, מה הם אותם שיקולים?

שיקולים לאי פסיקת ריבית

בע"א 419/80 הולנדר נ' אווז (פורסם בנבו 10.1.82) נקבע כי ניתן לשלול ריבית והצמדה מקום בו בעל הדין הזוכה נקט פעולות פסולות והתנהל בצורה טרחנית, אשר גרמה להתמשכות יתרה של ההליכים שלא לצורך. לעניין הפחתת ריבית והצמדה עקב התנהלות התובע, פסק הדין ע"ש (תא) 1284/99 טלמן מרדכי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ת"א (תק-מח (2004 (2) 11842) קבע כי תרומה להתארכות ההלכים, כדוגמת השתהות התובע בהגשת התביעה, מהווה הצדקה לכך שהריבית תשולם עבור תקופה חלקית בלבד.

בע"א 281-87 חברת עוד 30122 חלקות 29-30 בע"מ (בפירוק) נ' עמי בבלי, מג(2) 744 הנשיא מ' שמגר קבע כי אופן חישוב הריבית נעוץ בשיקולי צדק ובמי יש לתלות את הקולר לעיכוב. דוד קציר עמד על כך בספרו "פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך" תשנ"ו-1996 והדגיש כי התנהלות הצדדים מהווה שיקול לצמצום הריבית או תקופתה, ובפרט שהדבר נעוץ בהתנהגותו של התובע, אשר עומד על זכותו לקבלת מלוא הריבית הקבועה בחוק. ככל שאנחנו נכנסים תחת החריג לכלל, שכן הטלת הריבית במלואה הפכה לדבר שבשגרה, אזי שיש לבדוק את התנהלות התובע ולפסוק לרעתו ככל שאינו מתנהל כראוי. לעניין זה, נאמר כי מדובר במקרים בהם התובע משתהה בהגשת התביעה או גורם ל"סחבת" בניהולה. יתר על כן, הוסיף הכותב ואמר כי ראוי לערוך איזון בין זכותו של הנושה לקבלת פיצוי עבור מניעת השימוש בכספו, לבין התנהגות הצדדים אשר גרמה לעיכוב התשלום.

שאלה זו הגיעה לאחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, במסגרת עמ"נ 68182-05-20 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה נצרת עילית ואח', שם עוגנה העמדה המפורטת לעיל. בעניין זה, ועדת הערר קבעה כי התנהלות בעלי הדין מהווה שיקול בקביעת שיעור ריבית נמוך מהרגיל ויש בהם כדי להשפיע אף על תקופת הריבית וזאת לפי סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד קבעה הועדה, כי התובעות הגישו את תביעת הפיצויים בחלוף 6 שנים מהיום שיכלו להגישה וכן הגישו את התביעה ללא הפרדה בין מרחבי התכנון ובכך השתהו וגרמו להתארכות ההליכים. בית המשפט קיבל את טענות הועדה וקבע כי מדובר בשיקולי צדק לגיטימיים וראויים ובהתחשב בכך, יש לשלול את הריבית מהמערערות לתקופת מושא המחלוקת בתיק.

מכל אלה, ניתן ללמוד על שיקול הדעת של הרשות השיפוטית בכל הנוגע לפסיקת ריבית, אשר ניזון מהתנהלותם של בעלי הדין בכל מקרה ונסיבותיו. התנהלות קלוקלת, של התובע בעיקר, המלווה בהשתהות והארכת הליכים לחינם, עלולה להוביל לתשלום ריבית חלקית ואף לשלילת הריבית במלואה.

המאמר נכתב על ידי עו"ד טלי ענבר- גולן, ראש מחלקת תכנון ובניה במשרדנו ועל ידי רוית ששון-פור.